בגיל 17, היא התחתנה עם בעלה הראשון, שמהר מאוד התגלה כטיפוס אלים. זמן קצר אחרי שנולד בנם היחיד, מקבה אובחנה עם סרטן השד, מה שגרם לה לעזוב את בעלה. רק יותר מעשור אחר כך היא תחלים לגמרי מהסרטן כשתעבור כריתת רחם.
כשהיתה בת 18 יום בלבד, Miriam Makeba נשלחה לראשונה בחיה לכלא. השנה היתה 1932, השנים של המשבר הכלכלי הגדול, ואמה, שבימים כתיקונם עבדה במשק בית, הקימה בביתם בית שיכר לא חוקי להכנת בירה כדי להתפרנס. אז אמה נשלחה לחצי שנה בכלא, ומרים הקטנה היתה צמודה אליה כל העת.
בגיל חמש, אביה נפטר ומרים נשלחה לגור אצל סבתה האדוקה בזמן שאמא עבדה בניקיון אצל משפחות לבנות. שם, עם סבתא בכנסיה, מרים מצאה את קולה. היא החלה לשיר במקהלות בכנסיה, ושמה החל להתפרסם.
ואז, המזל של מקבה החל להשתנות. היא הצטרפה ללהקת The Manhatten Brothers (היא היתה האישה היחידה בלהקה כמובן), שהופיעה ברחבי דרום אפריקה עם שירים דרום אפריקאים מסורתיים וכן עם ססגונות מוזיקה שחורה שיובאו מארה״ב. הלהקה זכתה לפופלריות רבה, ולראשונה בחייה – מקבה זכתה לטייל, כשלהקה הוזמנה להופעות בקונגו, רודזיה ומדינות אחרות באפריקה.
ב-1957 היא זכתה בתפקיד הראשי במחזמר ׳קינג קונג׳ וטיילה איתו בכל רחבי אפריקה במשך שנה וחצי. באותו זמן, היא השתתפה בסרט Come Back Africa, על מצבם של שחורים ברחבי היבשת השחורה.
הצלחת הסרט ברחבי העולם הציבה אותה על המפה העולמית, והיא הוזמנה למסע הופעות מוצלח במיוחד בארצות הברית (אגב, היא הגיעה גם ל-6 הופעות בישראל בשנות השישים). לראשונה נחשף העולם לסגנונות מוזיקה אפריקאיים, וכמה שירים שלה כמו ״שיר הקליק״ הפכו ללהיטים בינלאומיים (׳קליק׳ הוא צליל נפוץ בשפת הזולו).
ב-1960 התרחש טבח שפארסוויל, אחד מנקודת המפנה באפרטהייד הדרום אפריקאי. במסגרת הטבח 69 מפגינים שחורים שמחו נגד חקיקת חוק שחייב שחורים לקבל אישורי תנועה כל פעם שרצו לצאת מחוץ ליישובים השחורים. 3 מבין ההרוגים היו ממשפחתה של מקבה.
הטבח תפס את מקבה באמצעו של סבב הופעות מוצלח בארצות הברית. מקבה, ששלטון האפרטהייד שלל ממנה עוד קודם לכן את דרכונה בעקבות ביקורת פומבית שהשמיעה בחו״ל על שלטון האפרטהייד – לא יכלה לחזור לדרום אפריקה להלוויות של בני משפחתה. אז היא עשתה מה שהיא עושה הכי טוב: שרה.
מאז הטבח מקבה הקדישה את עצמה לשירה פוליטית ולהתבטאויות נגד שלטון האפרטהייד, מה שהוביל לירידה בפופולריות שלה ברחבי העולם. במקביל, בשנות ה-60 היא התקרבה לתנועת הפנתרים השחורים בארה״ב ואף התחתנה עם אחד מהמנהיגים הבולטים בתנועה, מה שצמצם אף יותר את הפופולריות שלה בציבור הרחב (=הלבן).
אבל זה לא הפריעה למקבה, והיא המשיכה לשיר ולהופיע. בשנות ה-60 וה-70 המשיכה להופיע במדינות אפריקה, והוזמנה לשיר כמעט בכל טקסי העצמאות של המדינות החדשות ביבשת (ובכלל זאת קניה, זמביה, אנגולה ומוזמביק).
ב-1994 כשעלה נלסון מנדלה לשלטון, שבה מקבה למולדתה. ב-1999 היא מונתה כשגרירה של רצון טוב של האו״ם, וב-2002 זכתה לראשונה בהכרה ממסדית שאלבום שהיא הוציאה היה מועמד לגראמי בקטוגריית ״מוזיקת עולם״.
ב-2008, בעת שהופיעה בנאפולי בקונצרט לזכרם של 6 מהגרים מגאנה שנרצחו על ידי המאפיה בעיר, היא חטפה התקף לב על הבמה, התמוטטה, ונפטרה כמה שעות מאוחר יותר בבית חולים.
Leave a Reply